הפרח שבמעמקי תודעתי פרח,
למרגלות רגלי הלוטוס שלך, תן ויונח.
הלהבה עוטת האושר האופפת אותך,
בזכותה לבדה – כל חיוך ודמעה;
אהבתך זו חירות מעניקה.
לפי ההיסטוריה, עם פיתולי הערמומיות,
את אור האדמה כבתה העריצות.
אזי הופיעה ההכרה העליונה,
ובפי הנאלמים – העירה היא תקווה.
כדי את גן העדן לטלטל – הופעת שוב;
מפיץ סביבך ניחוחות של צוף.
אינך זונח איש, יהיה אשר יהיה;
תקוותך – למען כול היא תתקיים.
בליבך – אותי הטמע.
הבט בי בעיניך נוטפות הדבש.
בחנך ולחנך, מלא אותי תקווה.
|
The flower that has bloomed in my mind so deep
Let it reside on the lotus of Your feet
The bliss-giving flame that's all around Thee
Only due to it are so many smiles and tears
This love of Yours is emancipating
According to history, with a noose that's serpentine
Light on earth is extinguished by tyranny
When that takes place, then comes the Supreme Being
Awakening hope in those who cannot say a thing
To agitate in paradise, again You have appeared
Around Yourself, the scent of ambrosia You keep
You don't neglect anyone, whomever they may be
The hope that You bring is for everybody
In Your heart, assimilate me
With honey-coated eyes, gaze at me
Fill me with hope by Your beauty and melody
|
Je phul phut́eche mor maner gabhiire
Táke rekhe dáo tava carańakamala 'pare
Je diip sunandita tomárei ghire ghire
Tári lági jata káṋdá hásá
Vimukta sei bhálabásá
Atiiter itiháse shośańer nágpáshe
Atyácáre jabe avaniir álo náshe
Param puruś tabe áse
Múk mukhe jágáiyá áshá
Nandanavana manthan kare ese tháko
Sudhár surabhite nijere ghiriyá rákho
Kákeo kabhu tumi avahelá karo náko
Sabár lágiyá tava áshá
Hiyá májhe t́ene náo
Madhumákhá cokhe cáo
Rúpe ráge bhare dáo áshá
|
